אחרי אינסוף שעות עיפוף אוירי, נחת האיש בסינגפור, סולו, הוא, המזוודה והסימון הירוק הזרחני המזעזע שהזמנתי לכולנו מאליאקספרס.

היום הזה התחיל אחרי *עוד* לילה בלי הרבה שינה (ע"ע רחשים מהפרק הקודם).
הילדים האלו שלי, שאין לי מושג מה עשיתי שקיבלתי את שני אלו בגילגול הזה (בטח בגילגול הקודם הייתי מה זה מהממת, או שמה-זה סבלתי והפעם זו פיצוי) הלכו לישון בשעה סבירה בלי ויכוחים, כדי להקל עליי את ההשכמה.
שניהם חמלו עליי כבר מהבוקר.
היא ירדה למטה הלומת שינה והכינה לאחיה קורנפלקס, הוא ירד הלום שינה לא פחות, אוסף כמו בן 70 את העיתון מהמדרגות בחוץ, ויושב לו באיזי עם העיתון והקורנפלקס תוצרת אחותו.

היגגנו לנו שלושתנו בנעימים, בעודי מעכלת את העובדה שאני אשכרה ערה ולא רוצחת אף אחד בשבע לפנות בוקר, הכנתי להם כריכים בהזמנה אישית כאילו זה ירח דבש, שניהם היו הכי מושלמים ביקום ולא הכבידו אפילו לשניה.
ליונתן חיכה יום ארוך ארוך עם מבחן בערבית בבית ספר (הילד מלך בערבית, מיסטר ג'אראק עריבאק ולהקתו) ואחה"צ חיכה לו מבחן מגן ענק בבר אילן ששרף לו את חופשת הפסח, וכאן נבחנת ידיעתכם בבלוג, שהרי מי שקורא באדיקות, ידע מיד לספר כי בני בכורי שונא את לימודי המתמטיקה בבר אילן, שנאת מוות, אלא שאצלנו בפוריטניה מסיימים מה שמתחילים, וכך נגזר על העולל לסיים את השנה הזו כמו שצריך.

מכיון שהיום השתלבתי רשמית בפול ההחזרות מבר אילן, יצאתי בשיא הפקקים לאסוף אותם מהבחינה.
וכך, בשבע וחצי בערב נפלו על ריכבי 3 סטודנטים בכתה ח', שונאי מתמטיקה לא פחות, מסננים "חרא בחינה", "הלך גרוווווווע", ודנים בשאלות באוטו בעודי תוהה מה אלו המילים האלו שעפות מעל לראשי, להלן "אני שונא טי", "היית צריך לכתוב את הדרך לפתרון הלוג" או משהו כזה.
למזלם, אמא של גיל שלחה איתי היום לחמניות ליורשת, פלאס שק עוגיות שוקו צ'יפס שנשאבו עד תום בספסל האחורי כאילו אין מחר, וברור שהשאירו לי פירורים על המושב, הגאונים האלו, אבל הם יודעים מתמטיקה, אז אני סולחת להם.

אלא ששק ריק של עוגיות שוקו צ'יפס במערכה ראשונה מפציע במערכה החמישית, ולא היה צריך להמתין הרבה, כדי שניכנס הביתה, ויהלי תתפרק מעוגיות שוקו צ'יפס שלא הושארו לה.

ולא, לא באמת היה דחוף לה העוגיות.

תוך 4 שניות, בעודי מחזיקה את התיק, ילדתי הזערורית עשתה בדיוק מה שצפינו שיקרה. התפרקה.

והנה קיבלתי סקירה מהירה ממנה איך עד כתה ב' היא הייתה בכלל בצהרונית ועם יונתן בבית, ובכתה ג' יונתן והיא תיאמו שעות, ובכתה ד' אבא היה בבית עד עכשיו. ובכלל, הכל בגלל שלא השאירו לה עוגיות.
או, הנה זה הגיע.
היא כועסת כי היום, זאת שאבא שלה הסיע על ריקשה בחודשים האחרונים, אשכרה נאלצה לצעוד חזרה הביתה לבד, ברגל. פקקטע 500 מטר, כן? שכחה לחלוטין שיונתן והיא היו יחד כל הצהריים. הרגישה לבד.
הכל הועצם, העובדה שאבא נסע כבר שינתה לה כבר הכל והכל נהיה מוחשי.

וככה, בעודי עם תיק על כתפיי, התחלנו לנהל את השיחה של החיים משתנים, קטנה, והשינויים טובים ולא רעים.

אחרי ארוחת הערב כבר נאספה לעצמה הקטנה, כבר הצחיקה כרגיל, חלקה עם החתולה כריך (מחיטה מלאה כמובן) וטונה, הוא עוד עם האקסבוקס שלו חוזר לעצמו, ואני פה מקבלת הודעה מחבר אהוב שלי (שאסר עליי לגלות את שמו, אבל הוא יודע שהוא הכי אהוב עליי ביקום כולו) שמנוסה כל כך במה שקורה אצלי בבית, ושואל עם הדאגה החברית המופלאה הזו שלו "ואת בסדר?".
ואני חושבת לי בלב שכן, ברור שאני בסדר. חייב להיות בסדר. יהיה מצויין.