לפני כך וכך שנים, נניח כשהיינו עדיין צעירות ויפות (זה שקר מוחלט, כבר היינו זקנות בלות), היא ואני מצאנו אחת את השניה.
זה התחיל מזה ששמתי עליה עין באיזה משהו בפייסבוק שהיא כתבה, ואז, הנוכלת הזו עלתה על איזו קבוצה חתרנית שהקמנו, כדי להשתעשע על תלאות היקום שנקרות בחיינו. היא נכנסה לאיזה מקום, פגשה את אחת המתוקות שיש (סמברנו, כפרות, זו את), אמרה "הי, נעים מאד, אני הלית", לסמברנו כפרות עליה זה היה נשמע כאילו זו אני, סמברנו חשבה שזה רעיון קורע לדון על ההומור המשובח שלנו, וטינג! דמיינו יצור ענוג כסמברנו מנסה להסביר לה שבעצם חלה פה טעות, ואין, בדיעבד כואב הלב על המחשבה שסמברנו הייתה מנצחת אותה, כי חבל היה לה על הזמן. באותו יום ליל נכנסה לחיי ולא תצא מהם לעולם.

אז הלית. קוים לדמותה.
אובכן, היא מבטאת את שמה כמו שאני מבטאת את שלי, היא בלונדינית מתולתלת נוצצת למרחוק, עורכת דין, הומור אפל ומושחז, והייתה לה סבתא בלה. האם מישהו מבחין בקוים דומים לדמותה של עוד מישהי? הממממממ, רק ארמוז שבבר מצווה של בכורי, כתום המחמד, לא אחת ניגשו לאבא שלי, והיללו איך החלפתי בגדים בגדים בכזו מומחיות. מיותר לציין שלא החלפתי בגדים ולא בטיח, פשוט הדמיון הכללי בין שתינו הוא פריק שואו של ממש ואורחיי הבר מצווה פשוט צפו במכפלה שלי. אגב, לפרקים גם אבא שלי התבלבל, ולפרקים גם ילדינו מתבלבלים. אנחנו חולקות חברות אהובות במיוחד, אחת לחודש לפחות אנחנו בדייט בלונדיני מורחב ומצחיק במיוחד איתן, אין משהו שלא עברנו יחד כחברות בשנים האלו.

היא אגב, הולכת עם השם "ליל". אני "לית". זה אפילו יותר מופרך ממה שזה נראה לכם פה, זה באמת קצת מופרע, אבל היי, זה עובד להיט.

אני, שכבר שנים גורסת שאי אפשר ככה להמשיך להכות את העולם שוק על ירך כשאני משאירה אבק לכולן עם החברות המושלמות שלי, חשבתי לפני כמה שנים שזהו, אלוהים לא תברך אותי יותר בעוד כאלו מוצלחות כי חייבים להיות פיירים עם השאר, אבל פה אלוהים נרדמה בשמירה.
לא רק שהגרלתי אותה, היא הגיע בעסקת חבילה עם בעל שנהיה חבר כזה אהוב, מהזן שמדקלם לי פה את המערכונים הכי בכי, ושלושה יורשים מופרכים מחמת עין הרע, אח אחד אהוב ומשפחה מורחבת דבש.

אז למה אני מספרת לכם עליה, אם ממילא מי שתתקרב אליה בהיעדרי תצטרך לבדוק מדי בוקר את הקרקעית של האוטו לאיתור לבנות חבלה?
היא הופכת את הרילו הזה לכמעט בלתי אפשרי. הפרידה הפיזית ממנה מצערת אותי באופן בלתי סביר.

מי שאינו נגיש לפייסבוקי אינו מבין אולי עד כמה היא ואני חולקות יקום מקביל, כזה שנעצר לפחות פעם בשנה (אם לא פעמיים) ונוחת בלונדון.
ליל ואני חיות לפחות פעם בשנה, לפחות שבוע, בעולם שבו קנת בראנה וג'ודי דנץ' עומדים 10 מטרים לפנינו, עולם שבו מונטי פייטון מתאחדים, עולם שבו אוקספורד סטריט פורח, המלכה ממתינה בביתה שנעשה סלפי מחוץ לארמונה, שנשתה סטארבאקס ונפרנס את פרימארק. עולם שבו פאלומאר היא המסעדה הטובה ביקום, עולם של מרקי ראמן בזיליארד וואגאמאמות, של טיולים מהממים, של שופינג מהמם ושל חיים טובים ונפלאים בלי התנצלויות.

מעבר לחיים היומיומיים בו היא ואני יכולות לדוש 20 פעם ביום על כלום או על הכל, שם אנחנו באזור זמן משלנו, עם שגרה משלנו, עם המקומות משלנו. פעם ביום אנחנו מגיעות איכשהו לקובנט גארדן, שהוא מן מקום כזה שבשבילנו הוא הבסיס. שעות של שיחות, הומור מופרך, ליהוגים, אוכל כיפי (טוב, אוכל כיפי איתה זה עניין יחסי, הצמחונית הראשונה ביקום שאכלה אצל ג'יימי אוליבר).
ועכשיו, 3 שנים סינגפוריות לפניי, ואחד מהדברים שנראה לנו שהולכים להשתנות זו שגרת לונדון שלנו.

בנסיבות אחרות, עם חברות פחות מושלמות ממה שהגרלתי, זה מה יש. הייתה שגרת לונדון ואיננה. היו טרגדיות גדולות מאלו, אבל לא היא. לא ליל.
אתמול, תוך כדי שקשוקתרד מהממת, הוצאנו יומנים, ובלי יותר מדי מילים החלטנו על מסיבת פרידה של שתינו. הלב שלי ממוטט מהתרגשות על זה שזה קורה, שזה יקרה.
היא, חברת הפלא הזו, תעשה שמיניות באויר על לו"ז לונדון 4 דקות בערך אחרי שתחזור משם שבועיים קודם עם בעלה ותפגוש אותי שם, גיל יצטרך לעשות גם הוא מיקס חינני עם הזמן, ואבא שלי המהמם שישמור על יורשיי גם הוא יאפשר את זה.
וכך נראה שבחודש הבא יהיה המיקס המופרע ביותר של חיי-
אסע לשבוע לסינגפור כדי למצוא לנו בית ולרשום את היורשים ללימודים, ואחזור אליה לשם. לנשום זמן ליל ולית, בלונדון שלנו. לעכל.

ומי שזוממת לי עליה בשלוש השנים האלו, מתבקשת לסור למעלה, לקרוא את האיום המרומז. אהובתי הזו. אין יותר ממנה. שלא תגידו שלא אמרתי, כן?