עד עכשיו, כל מה שאני עושה זה לחשוב עליהם.
על הסייבר מענטש שישתלב ויהיה מאושר שם, כי הרי לא פשוט לו אחרי 25 שנים בהם היה האיש ידוע כאות ג', איש צבא מלא תחושת שליחות ואהבה לתפקידים המדהימים שביצע.
עכשיו הוא מגלה שרוב האנשים הולכים לעבודה עם בגדים אחרים כל יום (בוחן מהיר, מה סגנון הלבוש? קז'ואל, מצטיינים שלי!), שאין יותר רמ"ד, רע"ן, רמ"ט או כל ראש מדור או ענף שקר-כלשהו, וכל זה גם לא יהיה בעברית בכלל.
בואו לא נשכח שהוא לוקח על עצמו את התפקיד החינני שאין לו שום דבר קרוב למה שמתנהל בינינו מאז ומעולם- הוא יהיה שם המפרנס, הוא זה שמעכשיו יקח על עצמו את האחריות הבלעדית לממן יהלומים ותיקים של קייט ספייד (סתם, נו, רק יהלומים, תרגיעו), ואני פתאום הופכת לזו בלי התכלית לקום בבוקר. עוד נשוב לבקרים הקרובים.

היונתן, המחונן כתום השיער, יפה הבלורית והנמש, כחול העיניים שלי, הדבר הזה שיותר גבוה ממני (זה לא באמת חוכמה, אבל הוא נהנה מזה יותר מדי), הוא זה שאולי יהנה יותר מאיתנו מכל הסיבוב הזה. אין יותר לימודים בבר-אילן שהוא שונא שאין דברים כאלה, אין יותר שבתות עם זיליארד תרגילי לוגריתמים או איך שקוראים לזה.
בסך הכל הוא דובר אנגלית לא פחות טובה מרוב הסינגפוריסטים, והוא כזה אדיש למשברים, שאני חוששת שעליו יהיה מוטל העומס לאסוף אותנו כל בוקר מחדש עם עיניו הטובות. עומס לא קטן על גור בן פקקטע 14.5.

היא, יהלי. דווקא סבבה לה שסיפרתי עליה כאן. כשחזרתי הביתה אחרי שפרסמתי את הבלוג, היא עפה על עצמה ואף הורתה לי לכתוב עוד עליה, שזה מאגניב לגמרי. היא לא חוששת לתמלל כבר את הפחדים שלה (ראה את ליל אתמול שנרדמה עם דמעות על זרועותיי הנרדמות מראשה המתוק, ואחיה המהמם שמציע לה עזרה, כמו תמיד). לאט לאט נכנס לשיח שלה הרפרנס של 'איך זה יהיה בסינגפור', והיא, שמתה על עיצוב פנים, כבר מתפעלת בראשה את עיצוב הבית שטרם שכרנו בכלל כי אין לנו מושג איפה בכלל יהיה. נו, דקויות.

הלימודים שלהם, בבית הספר הזה שעוד לא החלטנו מה יהיה (יש כיוון די מגובש, ככל הנראה OFS), הבית הזה שלנו שלא החלטנו עוד איפה יהיה, כמה חדרים יהיה ומי יהיו השכנים שלנו, מתי בכלל אצליח לסגור ביומן שלי את הנסיעה המקדימה הזו לסגור את כל הפינות, והאם נצליח בחזור לעצור עצירת ביניים בלונדון לאיזה יומיים או שלושה, שאשאף קצת אויר נורמליות?

הראש שלי מתפוצץ מהמחשבות על כל אלו, ובכלל נראה לי שמיקומי בתור הוא אחרון, משהו בסוף של הסוף.
התיאוריה שלי היא שאני ממילא אסתדר ככה או ככה, לי אין באמת מה לדאוג כי אני כזו, אבל מרגע לרגע (ובהתאם לכמות הטישו שאני שורפת לאירית על הדמעות שלי כל פעם שאנחנו מתחילות בשיחה על כלום ומסיימות בסינגפור) אני מבינה שאני צריכה להתחיל להבין שאני צריכה לחשב מסלול מחדש.

אז אתמול, בעודי שוחה באושר רב בים הכלור (זה לא באמת ים, זה בריכה ברמה"ש, כן? מופלטות שלי, סטפני ורועיקי, לקח לכם מלא זמן לעלות על הלוקיישן, הא!), קלטתי שדבר ראשון המשימה שלי להיות בכושר.
אז נניח בשלב א' אפגוש את הבריכה במתחם שנשכור ואת חדר הכושר, כי צעידות של 9 ק"מ ב- 7000 אחוזי לחות נראים לי פחות ישימים. גם מאמנת כושר כבר קלטתי שיש שם, והיא אימפריה, אם להתרשם מקבוצת "ישראלים בסינגפור". אז על זה סימנתי וי. נקסט.

חצי שנה. זה פרק הזמן שאני קוצבת לעצמי להתאפס עם ילדיי על האירגון שם, להיכנס לשיגרה, לקלוט מי נגד מי. אחרי זה, אני. חייבת לעבוד, לחשוב, להפעיל את התאים האפורים שלי, לחזור להיות מי שאני, לא לשכוח שאני קיימת. להיות אמיצה ולנסות דברים חדשים, לא לחשוש.

וראיתם איך התאפקתי ואין פה אף מילה על החתולה?! הא, צל"ש. תודו.