24 שעות. 24 שעות (פלאס שבוע וחצי של חפירות, אבל מי סופר) לקח לי להחליט שאני משחררת את הבלוג לאויר. 24 שעות בהן תהיתי אם נכון לפתוח את זה או לא, אם זה לא מוקדם מדי, אבל החלטתי להתאבד על המשימה, והופ- שוחרר. יו.

החלטתי בשלב הראשון לשים לינק ולברוח למקלחת בוקר כאילו כלום. מכשיר הנייד שלי רצה להשתגע מכמות ההתראות שקפצו בו, הבנתי שיש היתכנות שאחד או שניים קראו את המילים שכתבתי בשבועות האחרונים (היי, זה נחמד סך הכל), הנחתי שיהיה יום עבודה סבבה עם עדכונים מדי כמה זמן, פירגונים כיפים, אבל לא הנחתי שיהיה לי קורא מאיי סיישל.
לזה לא הייתי ערוכה נפשית.

אובכן, את הפוסט הזה אני מקדישה לך, איש חמוד מאיי סיישל שחשב שיהיה נחמד לקרוא את עלילות הישראלית ההיא שעוברת לסינגפור עם הילדים, בלי החתולה.

החתולה, אגב, התבררה כאישיו רציני. הייתי מילימטר לפני שפונים לאתי אלטמן. דיונים ארוכים התנהלו אודות השאלה 'למה היא לא לוקחת את החתולה', הפנו אותי לחברות תעופה, הסבירו לי באדיבות שהיא תחזיק מעמד, הכל נכון.
העניין הוא שהחלטנו לא לבדוק את עמידותה של פאפי, חתולתנו, בטיול התעופתי הזה, לטלטל אותה ממרחב הקיום שלה (שנע בין רכבים בחניה עם מנוע מחומם, על הכיסא במרפסת, על מיטה א', מיטה ב' וכיו"ב), ולא לקחת אותה לארץ אחרת, שבה, עם המזל שלנו, היא גם תברח מהבית תוך שניה ותידרס, ובסרט הזה כבר היינו, תודה.

המשמעות היא שאחרי נהרות הדמעות שעפו פה לכולם (ועוד יעופו לרוב), השארנו לאריה ומלי המתוקים את פאפי, מחוסנת, אהובה, עם רוח הקרב כששמש אוכלת לה מהאוכל, אריה ומלי המתוקים אוהבי חיות וישמרו עליה, ומדי פעם גם יגניבו לנו תמונות שלה, שנדע שהיא שורדת וממתינה לשובנו.
חוץ מזה, הבטחתי ליורשיי שתהיה חתולה סינגפורית מאושרת שנאמץ, והיא תהיה מהממת לא פחות מפאפי (יותר אי אפשר, פאפי היא הכי מהממת שיש).

וחוץ מזה, יצא שבזכות הבלוג עוד חברים מהממים שלי שידכו ביני לבין עוד מיליון אנשים שחיים כרגע שם, מה שהופך את הקהילה הישראלית בסינגפור ככל הנראה לבת מיליון איש בקירוב, שכן עד עתה שודכתי לבערך 300 איש, שזה נחמד בייותר. באורנית, בה אני חיה כבר 16 שנים, אני מכירה פחות 😉

במשרד שלי כבר יצאה מודעת דרושים. דרושה עו"ד. גם עו"ד בן זה בסדר, בט יו גט דה פיקצ'ר.
קורות חיים מציפים את פקסנו המשרדי, חוויה לא כיפית, שוברת לב משהו.
איך מישהי תיכנס למשרד שלי, היפה, האהוב, הכיפי, עם האנרגיה הזו והפסלים, התמונות והציורים (ריכשו רן גולדן מקוריים, הציורים היפים בתבל), איך מישהו תיקח את הקלסרים שלי, את התיקים שלי, את המחשב שלי, תיכנס לסיכומים שלי ולכתבי ההגנה שלי, ותעשה חדשים משלה. ותשב עם אירית על תיקים, ותעשה רשימות מעקב, ותצחק עם דאלי ואורית המזכירות המהממות שלנו, ותדון בכובד ראש עם שלום, עורך הדין המעולה שם שגם הוא איתי שם כבר יותר מתשע שנים.
ותבשל שם בתורנות, כי אני נשבעת לכם, יש לנו תורנות הכנת אוכל, כזה אוכל אמיתי, בריא כזה (זה הסטייל של אירית), כל יום אחד מאיתנו תורן על הכנת אוכל לשאר.

זה כיף שאין דברים כאלה, והיי, גם די טעים (בעיקר ביום של דאלי, רק אומרת).
אז בימי שלישי, חוץ מזה שהיא תהיה עורכת דין חדשה ומהממת פי אלף ממני, היא גם בטח תבשל להם יותר טוב.
מרגישים שאני נהיית מרירה מרגע לרגע?

אז היום הזה אני נערכת נפשית.
באחת עשרה בבוקר מתייצבת במשרדנו הראשונה שרוצה להחליף אותי. אני אהיה ממלכתית וחיננית, אחייך אליה ואשיב בשמחה על כל שאלותיה, אקשיב בחצי אוזן מהצד, ואמות לי בשקט בצער.
באיי סיישל זה בטוח לא היה קורה לי.