- לא לטבוע. זה רעיון נחמד כשאני לומדת לחשב מסלול מחדש מתחת למים, שוחה חתירה בניגוד לכל אינסטינקט שיש לי. בינתיים טרם טבעתי, אבל כן גיליתי שכלור, קיבינמאט, איז היר טו סטיי, מהשניה שאני נכנסת לבריכה ועד הפעם שלאחריה, כל השיער שלי מלא במולוקולות כלור בעעעעעע כאלו שלא זזות לשומקום. במדד האושר זה ממש לא שוס גדול להדיף ריח כלור, אבל היי, אני לא טובעת.
- להפסיק לרכוש בגדים עם שרוולים ארוכים, למרות שפה עוד קצת גשום. אני מדלגת אוטוטו מהמזה"ת לאזור קו המשווה, כל יום, כלללל יום, חם. חם כלומר דביק, כלומר חם-בא-לי-למות, כלומר אל תטרחי להביא בגדים עם שרוולים ארוכים, כלומר התל"ג פה עולה כי אני רוכשת מלא דברים קייציים בפול-פרייס. מדד האושר פה, איך לומר, שייך פה בעיקר להתאחדות יצרני הטקסטיל בישראל.
- אינבוקס בפייסבוק. אין לתאר. באינבוקס שלי יש כבר משהו כמו 6 נשים כמוני שעשו רילו לסינגפור ונמצאות שם כרגע. כל אחת פתחה דלת לעולמה, הציעה, יזמה, חשבה, נתנה לי כיווני חשיבה, קישרה בין הילדות, וכולן מלאות רצון טוב להיות זמינות עבורנו שם ולקבל את פנינו בחיוך רחב, לעזור לנו באיכפתיות עצומה לחפש מקום מושלם עבורנו ולחברת בין הילדים שלנו (קרני- זו את, כפרות, תודה על הכיוונים המעולים, ותודה למיס ווינדזור ששידכה בינינו). פרייסלס. במדד האושר אני סוף סוף מרגישה טיפה בית, אפילו החלטתי שמישהי מהן היא אחותי הקטנה שם. לא רע בשביל התחלה, לא?
- הבוסית שלי, המשרד. המקום שמרגע בו סיימתי לרדת במדרגות ונכנסתי לתוך המשרד היפיפה שלנו, מקבלים אותי תמיד בחיוך ענק, תמיד מכיל, תמיד אמפטי למחשבות שלי. מקום שבו יש לי שלט עם השם שלי, ציורים ועציצים (מפלסטיק, כאלו שדינה המנקה המהממת שלנו הבינה סוף סוף שאין טעם להשקות), המקום שבו מהשניה שגיל התקשר ואמר שסינגפור על הפרק מיד ליווה אותי יום יום, דקה דקה, מקום שבו אני 13 שנים חיה ונושמת עריכת דין, מקום שאין לו תחליף עבורי בשומקום. מדד האושר פה כבר שנים גבוה למדי, טפו.
- הישוב שלי, המקום שלי. מקום שבו אני נכנסת בשעריו ויש בי מהפך כימי, מולקולות של אושר וביתיות מציפות אותי, גגות אדומים, אנשים מחייכים, כל כניסה לסופר הופכת לסמולטוק אינסופי עם חברים. המקום שבו הילדים שלי גדלו ומעולם לא הכירו דבר אחר. המקום עם הבית הזה שלהם, עם הדשא, המרפסת והאירוחים האינסופיים כמו מאהל בדואי, החתולים, האויר, הנוף. במדד האושר, אני לא יכולה לדמיין בית בשומקום אחר על הכדור מלבד הישוב שלי, אלא שבפועל, יש מצב שתוך 3 חודשים אני משנה את דעתי.
- החברות שלי. מתגבשת בראשי ההבנה שאי אפשר ככה בקטנה להגניב כל פוסט פה שביבי מידע עליהן, הן ראויות לפרק משלהן, אבל אין-א-נאט-של, ככה בקצרה, אפשר להגיד שדפקתי את המערכת ורוקנתי את היקום מטובות בנותיו, שכן כל השוות ממש- שלי. ככל הנראה הייתי בגלגול הקודם פרטיזנית או לוחמת במרד גטו וארשה, שכן בגילגול הנוכחי קיבלתי וואחאד פיצוי עם חברות כאלו. במדד האושר הכללי, נראה לי שאני ממוקמת די גבוה למעלה עם הטוב הזה.
- המשפחה שלי. זו הגרעינית, שגיל ואני הקמנו. אנחנו מתפקדים כמעגל כוח, לרוב מה שקורה בוואצאפ של הקבוצה המשפחתית שלנו ("משפחת גלעד וחתול אחד", כן, כן) זה בעיקר תמונות של החתולה בזיליארד פוזות (פאפי ישנה במיטה שלה, פאפי ישנה על המיטה שלי, פאפי ישנה במרפסת, פאפי ישנה על הפוף, יו גט דה פיקצ'ר, כן?), בחלק ניכר של הזמן יונתן ויהלי עושים תחרות מי משמיץ את מי יותר קורע (ואני לא אשבר וארמוז מי כותש את מי פה, רק כדי להצית פה עוד קצת אש לתחרות), אבל בסוף, במדד האושר, יש לי בטחון אינסופי בתא המיוחד הזה שלי, שישגשג ויפרח בכל מקום, כל עוד אנחנו יחד.
- רילוקיישן. כבר כמה חודשים שהמילה הזו שגורה על שפתיי, גם המילה סינגפור. נעתי במנעד של בין פחד איימים לבין שיתוק מוחלט, עד שבאה חברתי החכמה, הסיסטר הנורווגית הידועה בשמה "אוסלו" (ע"ש נניח, אוסלו, שכן היא חיה לה בנורווגיה) ואמרה- 'הייתי משלמת הרבה כדי שפתאום, באמצע החיים מישהו ייקח אותי מחיי הרגילים ויאפשר לי 3 שנים של חישוב מסלול מחדש'. והופ, כמו בווגאס במכונות עם האסימונים הנופלים שעושים מלא מלא רעש- ככה בול. פתאום הכל הסתובב והסתדר לי בראש, זה לא נורא כל כך. בעצם היי, בשביל מישהי שעד לפני דקה גרה במשבר גיל הארבעים שהעיף לי את הראש, די יצא לי טוב. מדד האושר כאן הוא לא הרילו, אלא שבחיי יש המון אוסלו כאלו שמעיפות לי את הראש עם שכל ותבונה. זה המון בחיים, המון.
- ההולנדיה שלי. המקום שאליו אני עולה כרגע לפגוש את מקדרימי (בעונות שבו עדיין חי, זכר צדיק לברכה, סורי על הספוילר למי שעוד לא הגיע לעונה 11). מדד האושר- אינסופי. לילה טוף 🙂
cosmopo-liti.com 