התעורר הגיל בבוקר יומו הראשון לתחילת חייו החדשים, אחרי שבתורנות לא נרדמנו. אני מאלו שלא נרדמות, ובמקום זה מכבסות כל פריט אפשרי בבית עד אמצע הלילה ומתנחמות באנטומיה של גריי. הוא מאלו שיתעוררו כמו הגריאטרים באחוזת ראשונים בשלוש בבוקר וימלא את ראשו במחשבות.

בכל הנוגע למה ללבוש בתפקידו החדש (יש מקומות שקוראים לזה נניח דרס-קוד) הייתה סוגיה מעניינת בביתנו, שכן הסייבר מענטש, יש לו לקות קלה בהילכות חיי יום יום. כל מה שביקשתי באחד מימות השבוע האחרונים היה שישאל את המנכ"ל מה הדרס-קוד הנדרש, כדי שאוכל לחדש לו את המלאי, שעד לפני חודשים מעטים היה מורכב בעיקר ממדי צבא. שבתי הביתה באותו יום לראות אותו מרוצה מעצמו, ממש מדושן מעונג, כי למרבה הפלא זכר לשאול, ואפילו קיבל תשובה. כן, אם שאלתם, התשובה שקיבלתי הייתה "קז'ואל, ליתי, התשובה היא קז'ואל". הוא לא באמת ידע להגיד מה זה, אבל כבר היו דברים מופרכים מאלו.

מתוך שכך, באחת השבתות האחרונות, כשקטנתנו שרצה לה בטיול צופים ואנחנו טיילנו לנו לאירוע משפחתי (תמיר ויעל- זה אתם, ייאיי!) יחד עם הבכור, החלטתי בהחלטה אמיצה של רגע להכניס את הקורבן לחנות בגדים ולרכוש לו, כן, כן, ניחשתם, קז'ואל.

פותחת סוגריים- במשפחתנו, עם פתיחת דלת הבית, עת בני הבית זורקים מבט לעברי וקולטים אותי אוחזת שקית מרשת בגדים שעשויה להיות פוטנציאל ביגוד גם למין הגברי וגם למין הנשי, ישנה התניה פאבלובית במשפחתנו- הבנים מיד מסבירים (ללא שנשאלו כמובן) מדוע הם לא יכולים כרגע למדוד כלום, תוך הסברים כמו 'אבל אני לא צריך כלום, יש לי בגדים בארון'. לעומתם, אגב, הקטנה, יורשתי הגאונה, זו רק מצפה לגלות בשקית אוצרות עבורה, כשהיא נעה בטעמה בין מיס רמאללה 2016 לבין קוקו שאנל, אין באמצע, והיא מוכנה למדוד עשרות פריטים בהנאה עצומה, כולל תיעוד עצמי והפצתו ברשת הוואצוש שלה ושל החברות שלה, שלרוב מסתכמת ב"יוווווו! את טוטאל מוש!".

עכשיו דמיינו מה זה כששניהם קולטים שאני מאותתת ימינה לפנות למרכז קניות, כששניהם כבר בנו על שנ"צ בשבת. טרגדיה של ממש.

אני מודה, יש בי מן ההנאה לענות את נפשם עם מדידות סרק. המבט המסכן של מי מהם כשאני מגישה להם עוד זוג מכנסיים למדוד הוא פרייסלס, משהו שאין לשחזר ממש. באותה שבת לא היה משהו שונה, הוא נאלץ למדוד בהכנעה עשרות זוגות מכנסיים ולא מעט חולצות מכופתרות, להלן: קז'ואל.

וכך, לאחר שפירנסנו את הרשת בסכום עתק, ברוכה האלה, יצא הגיל מהבית שמח וטוב לב לעבר יומו הראשון של שארית חייו, לבוש במיטב אופנת הקז'ואל לדורותיה, הדלת נסגרה.

וכמו שנסגרה הדלת, כך נפל עליי פטיש 5 קילו של הבנה- תם טקס ההכחשה.

זה קורה, זה באמת באמת קורה. באמת באמת קורה.

כל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לפוך ולא לצאת 3 שנים.

ליל, חציי השני והטוב ממני פי כפליים, יודעת באופן בלתי סביר ממש מתי לסמס, כאילו ניחנה בחושיה לרחרח מרחוק מתי אני מדשדשת בביצת ההלם, ביצת הפרידה המוזרה הזו. יום שלם שבו שתקתי עד שהיא סימסה. ואז מיד הופעל הנוהל. אין, אין על הנוהל.

אובכן, בכל רגע נתון אוסף חברותיי מסור זו לזו באופן בלתי הגיוני ממש. יש שיגידו שאנחנו כמו סיירת מטכ"ל בלונדינית משעשעת- מרגע בו אחת מאיתנו מקרטעת, מופעל הנוהל לפיו כל השאר הופכות להיות מנגנון משומן של איסוף והקמה מחדש, מיד מתפנה לכל הנשים העסוקות האלו הלו"ז המטורף, ובאורח פלא מיד נקבעת פגישה לגרד מהרצפה את הבלונדינית הפצועה. הפעם הזו לא הייתה שונה, מלבד העובדה שהפעם הבלונדינית הפצועה הייתה אני.

עתידות: עוד כמה ימים יעלה בפייסבוק עוד סלפי בלונדיניות, בטח עם אלכוהול בחורות כזה  אצל שון אהובנו שיודע איך לשמח אותנו הכי טוב, בטח מישהי תכתוב איזה כיתוב מצחיק כמו "פירוק והרכבה מחדש", בתגובות יגידו שאנחנו מהממות ו"שיווואאווו, איזה חיים טובים יש לך!" (טפו!), ואף אחד לא יבין עדיין באמת, שאנחנו כבר לפחות חודשיים עסוקות בטקס פרידה ארוך ומתמשך, ככה בקז'ואל.