אחרי שסייבר-מענטש השתחרר מצה"ל זה מכבר והפך לפנסיונר המחמד בבית וראש ענף שניצלים, הבנתי שאין הרבה דברים פה שהולמים את כישוריו. הוא אומנם לא מבין אחרי 18.5 שנים שיש חשיבות גם לשטוף את הכיור אחרי שכבר השתכנע לשטוף כלים ולהעמיס מדיח, אבל גודנס, בתחום שלו (סייבר וזה) הוא מוכשר שאין דברים כאלו. תיארתי לעצמי שבשלב זה או אחר חו"ל זה פה ממש ממול.

וככה, בין ראיון אחד למישנהו (או בשפתו "אני הולך לשמוע מה יש להם להציע לי"), התקשר האיש ואמר "לית, סינגפור על הפרק".

אובכן, זה הזמן לספר שמשך כל חיינו המשותפים, האיש עופף רבות לשליחויות, גם לשם. אפילו היה חבר במשלחת שיחות השלום שמה-זה-הצליחו-נוט בוואיי פלאנטיישן, מה שהביא אותי בין השאר בגיל 25 לעבור לאורנית לבד לבד, כי הוא חודשים לא בארץ.

מדי פעם עלתה השאלה של רילוקיישן, אבל לא היה פשוט אז לעופף עם ציפורים קטנות כילדינו אז (היום הם ממותות). אבל כבר אז הנחתי את עמדת המוצא, שאם תגיע הצעה ראויה, הוא רשאי להשיב "כן" גם בלי להתייעץ איתי, אבל כמו שהבנתם, הוא פחות האמין לי. התקשר לשאול, ואני עניתי שוב- "אם זו הצעה מספיק טובה בעינייך, אז התשובה היא כן".

הייתי צריכה לחזור עליה לא מעט בחודשים האחרונים (למרות שלא תמיד חשבתי ככה בלב).

הוא התחיל לעבור את התהליך, דבר סביר לגמרי. ואז הגיעה השיחה.

ישבתי להנאתי גועה מצחוק עם קולגה מהזן המשובח (מתן, זה אתה), באיזה בר חמוד. התקשרה עינב, היא מכוח אדם, רוצה לתאם לשנינו מיונים מאחד מהמכונים האלו. אהההה, את עניין המבחנים עבורו הבנתי, אבל למה אני?

אובכן, שימו לב לתשובה: "חשוב לנו לדעת שאת ייצוגית".

וכך, לאחר שנדרשה החברה לברר מידת ייצוגיותי, התייצבנו ליום מיונים במכון שקר-כלשהו  בצוותא חדא.

הערה מקדימה לאלו שטרם הכירו אותי לעומק: אני אדם חכם למדי. מחוננת על מהחלל בהסוואה לאדם מן הישוב, אבל עם דפקט חינני אחד, שהורס אגב את חברתי האהובה ביקום, הלית- אני לא יודעת מתמטיקה. כלומר מדובר בחוסר ידע ברמת חרפה.

אשאיר לכם לנחש מה היה המבחן הראשון שהופיע לי על המחשב ביום המיונים.

כן, כן. מתמטיקה.

בסיפורי המור"ק שעוד יסופרו על מבצע סינגפור, עוד רבות יסופר על ההישג הגדול שלי באותו יום, כלומר ההישג השני אחרי זה שלא רצחתי את גיל. ובכן. פתרתי משוואה עם נעלם אחד, ואגב, לתוהים? פתרתי נכון. x=1.

וכך, לאחר הישגי המפואר, ולאחר שנדרשתי לספר סיפורים על ציורים מהוהים של ילד שבור לב המנגן בכינור וציור של פרקטיקלי רצח במילים מכובסות (לרבות לאסוף את המאבחנת מהריצפה כשביקשה שאוסיף עוד 3 שורות לסיפור, ואני סירבתי בתוקף ואמרתי לגיל שצר לי, לא ניסע לסינגפור כי לא מצאתי עוד 3 שורות לקשקשת הזו), עברנו לנו לשלב המקסים של תופים-תופים-תופים: דינמיקה קבוצתית.

עוד הנחת מוצא עליי- אני בת למעלה מ-40. אני נוהגת להודות בצער שאני לא מזדקנת בחן. סבלנותי למשחקי חברה, מן המפורסמות היא שדלה היא עד אפסית.

חרף האמור, מצאתי עצמי בחדר אחד עם עוד 8 אנשים שמתמודדים על משרות שונות ומשונות כמו אחראי משהו בקצא"א, מישהי חבוטה ומבועתת שמיועדת להיות מאבחנת (רמז: פחות צפוי שעברה את המיונים), והופ, שימו לב לזה- מצאתי את עצמי באותו חדר עם שרוני, קצין האג"מ המהולל שלי משירותי כקתח"ית בחטיבה 188, שעבר מיונים לאחת המשרות הבכירות שיש.

שרוני, יאמר כבר עתה, הוא הדבר החיובי היחיד שזכור לי מהשנים האלו מאותה חטיבה. הזמן עשה לו טוב. יותר מעשרים שנה חלפו, והשיחה הקולחת והמשעשעת על 'מה אתה עושה פה' ו'מה את' הובילה אותנו לחדר עם מאבחנת חמורת סבר, שהורתה לנו להקים מפעל מטוסים מנייר, לרבות שיווקו, תימחורו ועוד כל מיני פרמטרים שרק האלה יודעת כיצד יעיד זאת על יצוגיותי.

לדואגים אספר שעברנו בהצטיינות יתרה. הקמנו מפעל מטוסים משגשג, קיפלנו בשיטת עבודה מהפכנית מטוסים מנייר ועליהם ציירנו איקס, תימחרנו היטב, מכרנו לממשלות עוינות והפכנו לסיפור הצלחה. יחד עם עוד קצין ששירת איתי ביחידה אחרת פעם ועם סייבר-מענטש, הפכנו לסיוט מהלך עבור חמשת האומללים שישבו מולנו, רובם בין גילאיי 25-28, שהוכו שוק על ירך על ידי תעשייני מטוסים מיומנים כמונו.

למאבחן עם סווטשרט ההודיס המהוה בצבע טורקיז שהינהן כמו הכלבים על הדשבורד בראיון איתי אני רוצה להסביר שוב בפעם האלף- אני לא זוכרת למה הלכתי ללמוד משפטים. באמת, חמוד, זה היה לפני המון המון שנים, לדעתי היית בכיתה ו' אז, והיה נראה לי שמלימודי תקשורת או יחסים בינלאומיים שחשבתי אז, היה הכי נכון ללכת על זה. לא היה עוזר לך להמשיך לשאול בעוד 70 וורסיות "למה דווקא משפטים", ואגב, לא באמת היה חכם להתנצל שחלק מהראיון יהיה באנגלית, וש'צר לך שלא אמרת לי בהתחלה', בעיקר כששבועיים קודם חזרתי מלונדון עם אנגלית בריטית מהוקצעת שגרמה לך לרצות למות, סורי.

בדיעבד אני יכולה לדווח ששלוש השורות שלא כתבתי בסיפורי הציורים שם לא הכשילו את סינגפור כנראה, ולדעתי כל הסיפור הוא שהתעלפו מהעובדה שאשת השליח (כך הוגדרתי ביום המיונים) הצליחה לפתור משוואה עם נעלם אחד.

וזוהי מסקנתי-

אם יום אחד הילד שלכם ישאל אתכם בעצבים כשהוא לומד למבחן באלגברה "מה אני אעשה כבר עם משוואות?!", אז שימו לב, התשובה בידיכם:

"יום אחד, ילדי הטוב, בזכות פתרון משוואות תוכל להיות אשת שליח ייצוגית בסינגפור".

נקסט טיים- "סינגפור?! זה מהמם, תהיה לך עוזרת בית". סטיי טיונד.