#1 דברים שחולפים בראש כשאת בת 40 ואורזת חיים לשלוש שנים

רררראבאק, איך הגעתי לגיל הזה, הרי אני פרקטיקלי זוכרת את עצמי יושבת ורואה את הפרסומות האלו של ה"כל כך צעיר וכבר במדים", חושבת לעצמי איך יהיה להיות בכתה ח', והופ! בכורי כבר בכלל עולה לכתה ט'.

סינגפור זה רחוק. רחוק רחוק. 12 שעות טיסה. אני בכלל לא אוהבת טיסות, מתה בכיסי אויר, מתעצבנת שלא כתבתי צוואה, דואגת מה המצב הנפשי של הטייס, שרק לא יהיה בדיכאון, פליז.

חפצים. מה נכנס במכולה של 20 פיט, לכל הרוחות. מה אקח איתי חוץ מאת ההולנדיה? אני בן אדם של חפצים, נקשרת להכל, כולל למלחיות. לא מבינה- איך אארוז חיים שלמים שאספתי בפינצטה?

החברות שלי, אלו הבלונדיניות, אלו הברונטיות וכו'- אתם מכירים אותן, מהממות כאלו שעושות איתי סלפיז מהממים. אנשים לא מבינים את ערכן בחיי. הן יחכו לי? יבואו? יזכרו אותי בכל הופעה בשוני? ישמרו לי כסא ריק בשולחן החג? כשאחזור- מישהי בכלל תזכור מה הייתי בחייה?

החתולה. אימצה אותנו לפני 3 שנים, יושבת לידי עכשיו ולא יודעת שאוטוטו אנחנו לא פה והיא כן. חשבנו לקחת אותה איתנו, אבל השמועות הן שהיא עשויה להתפגר בתא המטען במטוס, העדפנו שתחיה, הבנו שתחיה בלעדינו. עצוב לנו מאד. הילדים במשבר בעיקר מהפרידה ממנה.

הורים. לשנינו הורים מבוגרים. לגיל יש סבתא בת 93, אלילה. לא פשוט להשאיר מאחור. המחשבה שמשהו עשוי לקרות ואנחנו לא זמינים, לא יכולים להגיע, לא יכולים לטפל, מחשבה קשה. לפני כמה ימים קראתי על מישהי שעשתה רילוקיישן וסבתא שלה נפטרה והיא לא הייתה שם כשקברו אותה. חשבתי שאני מתה בשבילה. פתאום קלטתי. מצד שני, סבתא של גיל, כפרות עליה, עומדת בהבטחותיה, נשארת פה בריאה וסבבה, ומבטיחה לחכות שנחזור. סומכת עליה.

הבית שלי. בנינו אותו לפני 6 שנים. כל מרצפת פה היא מחשבה. אני מתה על המקום הזה שמשרה עליי שקט, נותן לי פיס אוף מיינד. משאירה אותו לאחרים, אבל כאלו שאני אוהבת. מזל גדול.

הליכות בחצות, 9 ק"מ. ככה אני כבר שנים, אוהבת את זה כל כך, נראה לי שפחות יחבבו את הקוקואית בבגדי ספורט ואוזניות שצועדת להנאתה באמצע הלילה בסינגפור, מה עוד ש- 24/7 יש
שם 100% לחות, 30 מעלות בצל, תודה. צריכה תוכנית חלופית.

שחיה. זו עם הכובע והמשקפת. התחלתי ללמוד חתירה, אני אלופה בשחיית חזה, אבל מתעלפת אחרי שתיים חצי בריכות. הייתי חייבת לחשוב מה אעשה שם כשיהיה לי מלא זמן עם עצמי, ומים קרים נראו לי רעיון טוב, בהינתן הנתון ההוא של מזג האויר. אז התחלתי ללמוד חתירה, קניתי ספידו, כובע ים (שאלוהים ישמור, אפילו הכובע עולה מלא כסף) ומשקפת, ואני עושה כל מיני תרגילים מצחיקים כמו "סופרמן", ומנסה לדמיין איך בעוד 10 שבועות אני לא טובעת ולא עושה בושות למודי המדריך.

שופינג. חבר'ה, שחררו. לא יקרה. אני אעשה מלאאאא שופינג, אבל תרגיעו, לא צפוי שהתל"ג הסינגפורי יצמח בזכותי. אומנם "סאפורה" הסינגפורית עוד לא מבינה מה נפל עליה (יש לי מחויבות עמוקה לאהובותיי, שוחרות המותג הזה), אבל באובר אול שמעתי שברוב החנויות שם בונים על בגדים לבארביות. אני לא שייכת לז'אנר. מקסימום נעליים בצ'ארלס אנד קית'.

עזרה מחברים. זה אנבליבאבל. מהרגע שבו סיפרנו לחברים על הרילו, כל מה שקיבלנו מסביב זה דברים מדהימים. מסתבר שאין אדם בישראל שאין לו קרוב משפחה שממש ברגעים אלו חי בסינגפור וישמח לעזור לנו, כולל קונסולים, נספחים צבאיים, חברים של חברים. באחד הערבים שוחחתי עם חברתי היקרה, אשת משרד החוץ שעשתה שירות בסינגפור לפני כמה שנים. אחרי יום נפתחו לי על ידה 2 קבוצות וואצאפ, "ברוכים הבאים לסינגפור 1" ו"ברוכים הבאים לסינגפור 2". עוד ידה נטויה. ייללתי מהתרגשות כמה אכפת לאנשים מסביבנו לסייע לנו, לעזור לנו למצוא את עצמנו. אין להמעיט מערכן של מחוות חבריות כאלו, הן ההבדל בין לבד לביחד, בין מסובך לבין סביר.

בישול. אני מבשלת המון, מוכרת בין חברינו כדרוזית מחמד, מאכילה כל מי שנכנס אליי הביתה. יש תבלינים בסינגפור? מרק עוף? לא יהיה צ'ולנט 3 שנים? את מי אאכיל, את צ'אנג שלא יבין מה זה חריימה? את הו-צו-מן שיחשוב שעוף במלח זו הזיה?

עורכת דין. זה מה שאני כבר די הרבה שנים. משהו כמו 13. אני די טובה בזה. אני קמה כבר שנים מאאאאד מאושרת, מתקלחת מקלחת בוקר (כל הרעיונות הכי טובים שלי מגיעים משם, רק שתדעו), נוהגת בשמחה, נכנסת למשרד שמח וחושב, עובדת עם אנשים טובים, יצירתיים, ערבים זה לזה, משפחה שלי לכל דבר ועניין. מכינים יחד ארוחת צהריים (אני נשבעת, יש לנו תורנות בישול, טרו סטורי). אחת לכמה זמן אני מגיעה לבית משפט, זה החלק שאני פחות אוהבת במקצוע, סיפור ארוך, אני בעיקר אוהבת לכתוב לכתוב לכתוב כתבי טענות, להפוך עם אירית אהובת נפשי, הבוסית שלי מזה 13 שנים טובות ויפות, את הראש בכיווני אסטרטגיה משפטית, להתווכח על סעיפי חוק ולחשוב איזה הליך נכון לנו. זהו, זה כבר לא יקרה בשלוש השנים הקרובות, זה קשה לי מאד להיפרד מהזהות הזו שלי שאני כל כך בה.

הבלוג הזה. השניה בחרנו לו שם, ייאיי! שבועות של קופירייטינג כושל ("מיס-סינגפור"? אולי "סינגפור-עילית"?, גם "יש אי שם" היה על הפרק, בסוף מיכ עלתה על הסטארטאפ, מיכ- את גאונה). חושבת על קונספט- האם סינגפור יהיה האישיו? הרילו? אולי בכלל אמציא את עצמי מחדש בתור סטייליסטית-על למאיון העליון שם, ובכלל גוצ'י ישכרו את שירותיי, ואת מי יעניין אז מכולות 20 פיט?

נקסט טיים- איך בכלל הגענו לסיפור הרילו לסינגפור, שני ילדים, מבחנים שבודקים אם אני ייצוגית פלאס משוואה עם נעלם אחד (שמצאתי! נשבעת!), דינמיקה קבוצתית עם קצין האג"מ שלי לפני 20 שנים (שרוני, זה אתה!) ובניית מטוסים מנייר. סטיי טיונד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s