#3 אז איך הגעתי עד הלום, או הדמויות פה- מי אתן לכל הרוחות?

הבלוג הזה, חייו וקיומו הן תולדה של האיש, ההוא שהתחתנתי איתו לפני ממש 17 שנים, עוד במאה הקודמת, בימים שבהם היה הגיוני להתחתן עם שמלות קצפת וללבוש ווסטים הזויים. להלן ייקרא מעתה והלאה לעיתים "סייבר-מענטש" ע"ש מהותו ותפקידו פה. לעיתים יקרא "הבעל" ולעיתים, באופן בלתי צפוי ממש, יקרא "גיל" על שם שמו.

הוא זה שהתחיל עם ענייני סינגפור, אני הגעתי למסקנה שאם כבר סינגפור, אז לפחות שאוכל לצחוק על זה ולעשות וונטילציה, התוצאה הייתה רשימת מצאי של דברים שהוא נדרש שיהיו בלפטופ החדש שנדרש למטרה: לפטופ פיצי, קטן, ו*לא* 15.6 אינץ' כמו הלפטופ הביתי, שיהיה בו איך לכתוב מצידי בכל גירסה של וורד (שימו לב כמה דפקטית הח"מ, לא ביקשתי אופיס נניח, אלא וורד, כן?), ושיהיה בצבע שמפניה. זהו. אלו היו הדרישות.

הוא, מצידו, התקשה לקבל את דרישות הסף. מבחינתו מדובר על חרפה. ככה לא קונים לפטופ. ללפטופ צריכים להיות מאפיינים שניתן יהיה לפצח באמצעותו את האטום, וקיבלתי שעות של הסברים מדוע אין להסתפק במקלדת קטנה (למרות שיש לי ידיים פיציות), למה זה בזבוז לרכוש מכשיר שהוא פשרה. שימו לב שעל החלק של צבע השמפניה הוא לא צייץ, הוא כבר מבין היטב שזה בעצם הרכיב המשמעותי ביותר במוצר.

לאחר חריש עמוק שעשיתי ברשת על לפטופים עם דרישות סף חרפתיות כמו ש*אני* רציתי, נמצא האוצר, שהוא בכלל לא בדיוק לפטופ, אלא טאבלטופ (היי, זו המצאה שלי), טאבלט עם מקלדת, קטן וחתיך למות, חכם שאין דברים כאלו, עם מקלדת פיצי ונחשו באיזה צבע? ייאיי!

וכך, עם פרוץ הטאבלטופ שמפניה החתיך שלי, הבנתי שזהו. נוסעים לסינגפור ואני צריכה להתחיל עם הבלוג. ולא שזה השפיע עליי מעשית להתחיל בכתיבה, זה גיל שפשוט הלך לסלון וקנה דומיין או איך שלא קוראים לזה, וזהו.

יש דיליי מרשים בין המועד בו אני כותבת למועד בו פירסמתי את הדברים בבלוג, אגב. עכשיו תחילת אפריל, גיל רק מתחיל לעבוד מחרתיים, רק החברים שלנו במעגלים השונים יודעים בינתיים על הרילו, פלאס אלו ששכרו מאיתנו כבר את הבית (אריה ומלי, דירבאלאק, צ'מרו על החתולה!). אה, וכבר יצאתי מהארון בקבוצות ייעודיות לרילוקיישן כדי להבין מי ומה לפני שאני נוסעת לשם לרשום את הילדים לבית ספר ולחפש לנו דירה, מה שהרחיב את מעגל היודעים. נו, שוין.

הילדים. יורשיי המיליונים, יונתן ויהלי.

הוא מחונן על מהחלל, ג'ינג'י, כתום המחמד שלי, בן 14, הכי מטריף שיש, שיבוט של אבא שלו עד רמת המיקרון. מבחינתו הדבר הכי טוב בסינגפור, זה שבזכות הנסיעה הוא פטור מלימודי המתמטיקה בבר-אילן שהוא שונא שינאת מוות. בחיים, בחיים לא צחקתם כמו שתצחקו מהממים הקורעים שהוא שולח לי באסמים. הילד הכי מבריק שהמציאו.

היא, אגב, שלא תתבלבלו, Yeheli, מה שמזמן לה אחלה שיבושי שם בסינגליש. בת 9.5. הכי יפה שראיתם ביי-פאר, טובת לב באופן מדהים, מצחיקה למות. רגישה וחברתית מאין כמוה. התחביב החדש שלה בחודשים האחרונים הוא לשבת על חיפוש דירות בסינגפור, ואיתור נכסים בשווי 6.5 מיליון דולר. מבחינתה, כל עוד יש בריכות בסינגפור- הכל טוב.

הם משוש חיי, חמודים שאין דברים כאלו, הכי מוצלחים ביקום, הם אלו שעליהם אני הכי חוששת. היא קצת בשבר עכשיו, מתחילה לעכל את הפרידה מהחיים שלה פה, הוא עושה רושם של שלם עם המהלך, יציב, איתן. ההבדל בינהם, מלבד הגיל, הוא שהוא שולט היטב באנגלית והיא, היא בכתה ד'. בישראל, כידוע לכם, האנגלית זה בושה וכלימה, מה שמנבא לה לא מעט קשיים ועוגמות נפש- בדיוק הדברים מהם היא חוששת, ובצדק.  

החתולה, פאפי. כלומר פעם קראנו לה פנדה, אבל מי זוכר. מדובר על חתולה אשפתות שמצאה לה על מי ליפול. לפני שלוש שנים התנחלה לנו באדנית המטבח (טרו סטורי) וזהו. מאז היא שולטת בבית ביד רמה ובזרוע נטויה. היא המשבר הכי גדול בבית הזה אחרי שהבנו שאין מה לקחת אותה את כל הויה דולורוזה הזו, כי בטח תמות 10 פעמים בתא המטען, ואם כבר תשרוד- תוך דקה תזנק לכביש ותידרס מול הבית שם. נהרות של דמעות נשפכו (ועוד ישפכו) על הפרידה ממנה, אבל הדבר הכי חשוב שיצא מהעובדה שאני עורכת דין, היא ניסוח סעיף החתולה בהסכם השכירות של הבית. כן, כן.

אגב, לפרוטוקול יצוין כי אחרי כל הטוב הזה של פאפי, גם שמש, חברה כתומה מהממת של פאפי (זה שקר מוחלט, הן שונאות אחת את השניה שינאת מוות, ואני בכלל חושבת שהיא חתול ולא חתולה) הצטרפה לפה, ונהיינו פה בית של חתולים, כשאף אחד לא מבין איך זה קרה פה.

מי אני, ככה בקצרה? אין הרבה אנשים שקוראים לי בשמי הפרטי, עילית. נניח אמא שלי, הבוסית שלי ובכללי בעבודה, ועוד נניח 5 אנשים. בשאר היקום אני "ליתי", בכורי עד גיל מתקדם יחסית לא ידע לדעתי בכלל שלאמא שלו יש שם אחר מליתי. אני עורכת דין כבר די הרבה שנים, אדם מאד מאד מאושר בחלקו על פי רוב, וכמו שאתם יודעים- הרוב קובע.

עיון בעמוד הפייסבוק שלי מלמד שאני חיה חיים כיפים לחלוטין. יש לי את החברות הכי מושלמות שהמציאו ביקום, אני אדם מאד מאד מבורך באנשים טובים מסביבו. אני מחזיקה בארסנל מכובד ביותר של שעות זאפה, שוני וכו', שזה הדבר הנהדר ביותר שיש בשנים האחרונות, וכן, כל הטוב הזה הולך להיעלם לי. שבר גדול עבורי שעוד ידובר בה פה רבות.

לא פשוט לי לעזוב הכל מאחוריי, לא הרבה אנשים קמים כל בוקר מאושרים מאד ממה שממתין להם בהמשך היום, פוגשים אנשים שהם חלק מחייהם כבר הרבה זמן, בקשר עוצמתי מאד עם חברים וחברות, חיים חיים מאד מלאים ודינאמיים, והופ! הכל הולך להיעלם, אבל היי, לא באתי לפה לקטר, אלא רק להסביר קצת מי ומה עומד מאחוריי.

אה, והכי חשוב- יש מעט מאד פרות קדושות בעיניי, הכל בסיס להומור (פלאס הומור עצמי, זה הז'אנר החביב עליי ביותר, אגב). אין מה לבנות פה על קיטורים מייאשים וייללות. שאף אחד לא יעלב לי פה, אנחנו פה כדי להנות, לא?  

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “#3 אז איך הגעתי עד הלום, או הדמויות פה- מי אתן לכל הרוחות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s